"מן המאבק שנמשך 30 שנה יצאתי מנצח: שיחררתי את האנושות מהקישוט המיותר. המלה 'קישוט' היתה בעבר כינוי ל'יפה'. היום, הודות למפעל חיי, היא כינוי ל'נחות'" - כך תימצת האדריכל האוסטרי אדולף לוס (1933-1870) את מפעל חייו, ולמעשה גם את האדריכלות והאתוס המודרניים שהוא היה אחד מחלוציהם הבולטים.
משנתו של לוס התפרסמה במקורה כרשימות קצרות בעיתון הווינאי "נויה פראיה פרסה" ובכתבי עת שונים מאז תחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-30 של אותה מאה. הרשימות, שקובצו עוד בחייו של לוס בשני ספרים, "דיבור לריק" ו"למרות הכל", תורגמו כעת לראשונה לעברית כמעט במלואן ויצאו בספר אחד (הוצאת בבל, בתרגום אריה אוריאל). לספר נלווים מאמרים של שרון רוטברד, שערך את הסדרה, ושל יהודה ספרן, היסטוריון אדריכלות ופרשן בעל שם בינלאומי של לוס. מקצת מאמריו של לוס תורגמו לעברית בשנות ה-40 על ידי המחנך יוסף שכטר, ותערוכה מעבודותיו (שאצרו ספרן ווילפריד ואנג) הוצגה ב-1986 במוזיאון תל אביב.
לוס נמנה עם התיאורטיקנים המוקדמים החשובים של האדריכלות המודרנית. בהגותו ובמבנים שתיכנן חתר לאמת באדריכלות ושאף לשינוי תרבותי כולל. הפרויקט החינוכי שלו חל על כל תחומי חיי היום-יום, החל בדרך הנאותה לעיצוב הדירה וכלה בדרך הנאותה לטבול לחם ברוטב. בכתביו מתגלה היבט מוכר פחות של האדריכלות המודרנית, שאינו כרוך בהכרח בהפניית העורף למסורות קודמות, אלא מתפתח מהן.
לוס נולד בברנו שבצ'כיה, שהיתה אז חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביו היה פסל ובנאי, ובסדנת האבן שלו למד לוס להעריך את מסורת הבנאות. המלאכה ובעלי המלאכה זוכים למקום של כבוד ברשימותיו, בניגוד לאדריכלים ולסגנונות האדריכליים. לוס יצא נגד כל "סגנון", גם המודרני, אבל בעיקר נגד הסגנונות הקישוטיים של זמנו, כמו האר-נובו והססציון הווינאי, שלא הלמו עוד את "המשמעות האמיתית של החיים", לדבריו, ואת אמצעי הייצור והשיטה החברתית והכלכלית של הזמן. "אם אתם רוצים חפצים שימושיים בני זמננו", כתב, "הרעילו את האדריכלים".
התנגדותו של לוס לקישוט לא היתה עניין של טעם. הוא ראה בו סימן לחולשה מוסרית וחברתית. למשנתו היתה השפעה רבה על רוח המאה ה-20 ועל שורה של אישים בולטים, ובהם האמן אוסקר קוקושקה, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (שאתו תיכנן את הבית לאחותו) והאדריכל לה קורבוזייה, שכתב בהקדמה למאמרו המפורסם ביותר של לוס, "קישוט ופשע", כי "לוס מטאטא תחת רגלינו ויוצר ניקיון הומרי, מדויק, פילוסופי ולירי כאחד. בדרך הזאת לוס השפיע על גורלנו הארכיטקטוני".
אחרי שסיים את לימודי האדריכלות בדרזדן שבגרמניה, נסע לוס לארצות הברית ושהה בה כשלוש שנים. למפגש עם התרבות האמריקאית היתה השפעה רבה על השקפת עולמו. באמריקה ראה מופת לדמוקרטיה מושלמת ו"לתרבות חפה מצביעות", כפי שכותב ספרן. לוס מעלה על נס את הישגי העולם האנגלוסקסי גם בתחום הטכנולוגיה ואורחות החיים, לעומת הנעשה באוסטריה הנחשלת. "דירה בלי חדר אמבטיה! זה בלתי אפשרי באמריקה", כתב לוס שהאמין כי "רק עם שצריכת המים שלו תעלה על זאת של האנגלים יוכל לקחת מהם את השליטה בעולם".
אחרי שחזר לווינה עסק לוס בכתיבה ובעבודה מעשית גם יחד, בעיצוב פנים, רהיטים ואביזרי בית, ובאדריכלות. כמרבית התיאורטיקאים, עבודות רבות שלו לא נבנו, אולם השפעתן ניכרה. בין עבודותיו החשובות, בניין מגורים ומסחר במיכאלרשטראסה בווינה מ-1909, מבנה חלק ועירום מכל עיטור שניצב בשכנות לארמונות ומבני ממשל ותרבות בארוקיים, וכונה בזמנו בלעג "האשה ללא גבות".
הרשימות שפירסם כתובות בנימה מתריסה, בסגנון השכל הישר הסוקרטי, וכוללות בין היתר עצות שימושיות לקוראים בענייני לבוש, התנהגות ועיצוב. על פי לוס, אותו היגיון מודרני של אמת ויושרה עומד מאחורי ציפוי מבנה ומאחורי בחירת גרבוני הטריקו של רקדניות, לדוגמה. עץ, הוא כותב, מותר לצבוע בכל צבע פרט לצבע עץ, וגרבונים מותר לבחור בכל גוון פרט לצבע העור.
בפני האדריכלים בני זמנו התריס לוס: "מספיק עם הגאונים המקוריים! הבה נחזור על עצמנו עד אין-סוף! שבית אחד ידמה למשנהו! אמנם לא יכתבו עלינו בכתב עת, אבל ניטיב לתרום לתקופתנו, לעצמנו, לעמנו, לאנושות". הוא התנגד לתפישת האדריכלות כאמנות, והאמין כי האמנות היא מהפכנית, ואילו הבית הוא שמרני.
במניפסט הנודע שלו, "קישוט ופשע" מ-1908, טוען לוס כי "אבולוציה תרבותית משמעותה הרחקת הקישוטים מהחפצים השימושיים". במאמרו "אדריכלות" כתב כי "בן פפואה מכסה בקישוטים את כל השייך לו, החל בפניו וכלה בקשת ובסירה שלו. אבל היום הקעקוע הוא סימן לניוון, ורק פושעים ואריסטוקרטים מנוונים משתמשים בו".
לוס הוא בלי ספק אחד הסוכנים החרוצים ביותר של ההגמוניה התרבותית המערבית, כפי שהשקפת עולמו היתה מוגדרת כיום, ורבים מטיעוניו צורמים באי תקינותם הפוליטית. עם זאת, בעולם של רמאויות אדריכליות, זיופים וחיקויים לגיטימיים, לוס עדיין רלוונטי - לפחות לאדריכלות בישראל, שהיתה יכולה להיעזר במצע עיוני מנומק כמו זה שלו כדי להסביר לעצמה את מעשיה ואולי גם לתקנם.
